וקנין נ' עו"ד עודה איברהים ואח'

החלטה

מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף (להלן- "הבקשה").

לטענת המבקשת, רשות האכיפה והגבייה (להלן- "המבקשת") על בית המשפט להורות על דחיית התביעה כנגדה וזאת מחמת התיישנות. לטענתה, ביום 9.5.2004 נפתח תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בקריות וזאת כנגד הגב' אורלי שלביה וקנין (להלן- "המשיבה"). התיק נפתח על פי הפרטים שנמסרו על ידי הזוכה ולרבות ת.ז שסופקה על ידו. לטענת המבקשת ביום 18.5.2004 נודע למשיבה אודות פתיחת תיק ההוצאה לפועל לראשונה והחל ממועד זה חל מרוץ ההתיישנות ומשכך תביעתה נדונה להתיישנות כבר ביום 18.5.2011, עוד טרם פתיחת התביעה דנן.

לטענת המשיבה, עילת התביעה נולדה במהלך שנת 2012. בשנה זו קיבלה מהמבקשת מסמכים ולאחר מכן ננקטו כנגדה הליכים דורסניים (כלשון המשיבה בסע' 2 בתגובתה). לפיכך מירוץ ההתיישנות מתחיל רק משנת 2012 ולא כפי שנטען על ידי המבקשת. לחילופין טוענת המשיבה, כי המשיב הפורמאלי (הוא הנתבע 1 בתביעה דנן), הודה בעובדות המקרה ולכן מירוץ ההתיישנות מתחיל מיום ההודאה.

בכתב התביעה נטען כי במהלך חודש ינואר 2012 קיבלה, לראשונה, המשיבה מסמכים מלשכת ההוצאה לפועל. לאחר בירור שנעשה מול המבקשת, התגלה לה כי אלו נמסרו לה בגין תיק הוצאה לפועל שנפתח כנגדה וזאת בגין שיק בסך של 300 ₪ אשר נמשך על ידה בשנת 1986 - כאשר המשיבה הייתה בת 12 שנים. נוכח האמור פנתה למשרד עוה"ד של הנתבע 1 - המשיב הפורמאלי במסגרת הבקשה דנן, כך שבסופו של יום נמסר לה הימנו מכתב בו הודה הנתבע 1 כי התיק האמור נפתח בשגגה עקב הקלדה שגויה של פרטי ת.ז (סע' 14 בכתב התביעה). במהלך מרץ 2012 התקבלה אצל המשיבה הודעה מבנק ישראל כי הוטלו עליה הגבלות שונות וזאת עקב תיק ההוצאה לפועל האמור. משכך נאלצה המשיבה לפנות בעצמה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לסגור את התיק האמור וכך עשתה ביום 13.3.212. כאשר ביום 30.12.2012 ניתנה החלטה מצד כב' רשמת ההוצאה לפועל בדבר סגירת התיק וביטול ההליכים. בטווח הזמן האמור הוטלו על המשיבה מגבלות נוספות (ר' למשל סע' 28 בכתב התביעה). באשר לחלקה של המבקשת, טוענת המשיבה כי ראשית אשמתה הינה בכך שפתחה תיק הוצאה לפועל מבלי לבדוק את פרטי ת.ז בעת פתיחת התיק, עוד נטען כי המחדל נמשך עת כב' הרשמת בחרה להעביר את בקשתה לסגירת התיק לתגובת הצד שכנגד במקום להורות על סגירתו כבר במעמד הגשת הבקשה (13.3.2012) וזה נמשך עת בחרה כב' הרשמת להורות על הטלת מגבלות נוספות.

דיון:

הלכה פסוקה היא כי היה וקיימת אפשרות, אף הקלושה ביותר, שהתובעת תזכה בתביעתה ובסעד המבוקש כנגד הנתבעת על פי העובדות המהוות את עילת התובענה, די בכך בכדי שהתביעה לא תמחק. (ר' לענין זה א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, תשס"ג-2003, עמ' 138).

כבר נפסק לא אחת "כי המדיניות השיפוטית הנוהגת נוקטת משנה זהירות בסילוק תביעה על הסף, על מנת שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות (ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, 155 - 156; ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724725; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668, 671672; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 166 - 168 (מהדורה תשיעית, 2007); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה 641 - 642 (מהדורה 15, 2007); זוסמן, בעמ' 384, 387); על כן, במקרים בהם עשוי התובע לזכות בסעד אם יוכיח את העובדות להן הוא טוען, ואפילו יהא עליו לתקן לשם כך את כתב תביעתו – ולעתים יכול בית המשפט להביע דעתו בהקשר אחרון זה – אין למהר לסלק את התביעה על הסף (ראו גורן, שם; זוסמן, בעמ' 392 - 393). אטעים גם כאן, כי טרדה ונזק הנגרמים לבעל דין שכנגד ניתנים במידה רבה לתיקון בפסיקת הוצאות" (ר' רע"א  8263/08 אריאל שגיא נ' אנטוני רוט ובניו בע"מ, פורסם בנבו [2008]).

אשר על כן, בשלב זה בו נדרש בית המשפט להכריע בבקשה לסילוק התביעה על הסף, יש לבחון האם, על בסיס הנטען והמפורט בכתב התביעה, על פניו ומבלי לשמוע ראיות כלל, יש אכן מקום למחוק את התביעה. רק אם ימצא כי אין לתובע סיכוי ולו הקלוש ביותר, לקבל סעד כנגד המבקש, מן הדין יהא לסלק את התביעה על הסף.

מעיון בכתב התביעה כי הוא מבוסס על עוולות נזיקיות. ראה בהקשר זה סעיף 47 בכתב התביעה. במצב דברים מעין זה, בו עסקינן הלכה למעשה בהתיישנותה של עוולה נזיקית, חלות שתי מערכות דינים, המשלימות זו את זו. הראשונה הינה זו המנויה בהסדר הכללי בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן- "חוק ההתיישנות"). המערכת השנייה מנוייה בהסדר הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- "הפקודה").

על פי הוראות סעיף 6 לחוק ההתיישנות- תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות הינו ביום בו נולדה עילת התובענה. כאשר על פי פסיקה המבחן לכך הוא המועד בו מתגבש בידיו של התובע "כוח תביעה". רוצה לומר- ביום בו מתגבשות העובדות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו מצד הנתבע ואילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט ומוכיח את תביעתו, היה זוכה בפסק דין.

סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות לתביעה שאינה במקרקעין, הינה 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה.

כמו כן ובצד הוראות אלו המונות וקוצבות את תקופת ההתיישנות, הרי שסעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע חריג לפיו מקום בו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". בהתאם לפסיקה, "על סעיף 8 חל כלל הגילוי המאוחר שהינו בעל אופי אובייקטיבי, דהיינו כדי לבסס הגנה של גילוי מאוחר על התובע להוכיח כי אי הגילוי אינו תלוי בו וכי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע זאת" (ר' למשל ת.א (הרצ') 5671-04-12 שי להבים בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, ניתנה ביום 29.9.2013, פורסמה במאגרים המשפטיים; ע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חב' דובק בע"מ, ניתן ביום 11.7.2010, פורסם במאגרים המשפטיים).

הוראת סעיף 89(2) לפקודה קובעת גם כן כלל גילוי. לפי כלל זה תקופת ההתיישנות בעילת תובענה הכוללת נזק, מתחילה ביום בו אירע אותו נזק, אולם אם הנזק לא התגלה ביום בו אירע, אזי התביעה תתיישן תוך 10 שנים מיום שאירע הנזק.

מערכות דינים אלו זכו להתייחסותו של בית המשפט העליון אשר דן במתח הקיים ביניהן. זה קבע כי מקום בו עילת התביעה כוללת רכיב של נזק, אזי על רכיב הנזק יחול כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) בפקודה. כאשר על יתר רכיבי העוולה הנזיקית ימשיך לחול ההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות (ר' בהקשר זה ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב - חברה לביטוח, ניתן ביום 7.6.2000, פורסם במאגרים המשפטיים). עוד ראוי לציין כי לצורך תחילת המרוץ, קבעה הפסיקה שגילוי הנזק הינו המועד בו עבר הנזק משלב של נזק של "מה בכך" לשלב בו כל ניזוק בר דעת היה מגיש תביעה.

במקרה דנן, מעיון בכתב התביעה, ברי כי לא ניתן לומר שאין לתובעת (המשיבה דנן) סיכוי ולו הקלוש ביותר, לקבל סעד כנגד הנתבעת (המבקשת). לכאורה, עילת התביעה נולדה כבר בשנת 2004, במועד פתיחת התיק. ואולם, בכתב התביעה נטען לקיומם של נזקים שאירעו והתגבשו במהלך שנת 2012 (ר' למשל סע' 18 ו- 27 בכתב התביעה). במצב דברים זה ובשים לב להלכה הפסוקה כפי שהובאה לעיל הרי שאין בידי להיעתר לבקשה וזאת בהסתמך על מכלול החומר שהוצג בפני בית המשפט עד כה. זאת ועוד, הבקשה על שלל טענותיה של המבקשת לא נתמכה בתצהיר מטעמה ולמעשה כבר מטעם זה כשלעצמו די היה כדי לדחות את הבקשה שבפני.

טרם סיום אציין כי החלטה זו ניתנה בחלוף המועד להגשת תשובה מטעם המבקשת לתגובת המשיבה לבקשה דנן ובהעדרה.

לסיכום: